אני פותחת את העיניים. יכול להיות שכבר בוקר? איפה השעון? מה השעה? "מה השעה?" אני שואלת את עודד. הוא לא עונה. "מה השעה?" הוא עדיין לא עונה. אני מתיישבת ומגלה שבעלי לא במיטה. לידי שוכבים שני הילדים. מעיין שוכב לרוחב המיטה, ושחר מאונך לו עם רגל ימין באוזן שמאל של מעיין ורגל שמאל בפה שלו. לא פלא שעודד לא במיטה. הם הרי אמורים להיראות כמו מלאכים כשהם ישנים, לא? בתום מסע חיפושים אני מוצאת את עודד – במיטה של מעיין. מה קרה פה הלילה? מיטות מוסיקליות?
"עודד, עודדי, דדי, קום" הוא מתעורר בבהלה: "מה קרה? איזה יום היום?" "תירגע, מאמי. היום יום שישי. השעה 6:45. אם אתה לא רוצה לאחר לתפילה אז כדאי שתקום".
עודד קם. כשהתחתנו הוא אהב להתקלח דבר ראשון בבוקר. היום הוא קודם מדליק את המחשב. אני לא טורחת להצטרף. אם יש משהו מעניין הוא כבר קורא לי לבוא לראות. אני שומעת אותו קם, יוצא מחדר עבודה, מתקלח, מתלבש ויוצא לתפילה. יום שישי. שנינו לא עובדים, אבל נדמה לי שלשבת בגינה, לקרוא עיתון עם קפה וקרואסון זוהי פנטזיה שתצטרך לחכות עוד איזה עשור....
בינתיים אני צריכה להספיק להכין לילדים כריכים, להעיר אותם, להלביש, להנעיל, לסרק, ולקחת אותם לגן. בסביבות 8:00 אני חוזרת מסבב הגנים. חוזרת לבית מבולגן, כלים בכיור ואיפה עודד? – עוד לא חזר מהתפילה. טוב, לפחות הפלאפון עוד לא צלצל מהבוקר. בודקת לראות שהוא דלוק. כן, דלוק. אני נכנסת מהר למקלחת. כדאי שאספיק להתקלח לפני שעודד יחזור, אולי נצליח לאכול יחד ארוחת בוקר. המים כבר זורמים, הסבון מדיף אדי ריח נעימים ומוצרט מנגן ברקע. בבהלה אני סוגרת את המים. מוצרט.
רק אתמול החלפתי את הצלצול למוצרט. עוד לא התרגלתי. אני מנגבת את הידיים ומרימה את הפלאפון. כאשר יגורתי. זה הבוס שלי. "בוקר טוב, מה שלומך?" אני מנסה להישמע במיטבי. הוא איש חביב, המנכ"ל. עובד קשה מדי, אבל חדור אמונה ובעל כוונות טובות לשנות את העתיד של כולנו. אחרי 10 דקות של שיחה, אני מבינה שזה לא עומד להסתיים בקרוב. אני מחליטה שלהתעטף במגבת, למרות שאני עוד לא נקיה, זה עדיף מאשר לקפוא. השיחה נמשכת שעה ארוכה. כנראה, רק בסרטים ימי חופש הם באמת נטולי עבודה.
הוא שואל אם ראיתי את המייל שלו. אני נכנסת לחדר עבודה משאירה אחרי עקבות של מים. המייל שלו מדווח לי על אירוע במוצ"ש. הוא מבקש שאתלווה אליו. דווקא מוצ"ש? איזה חוסר מזל. "באיזו שעה זה מתחיל?" אני שואלת, בתקווה שאצליח לתמרן. הוא אומר שזה מתחיל ב- 20:00. אני תרה בעיניים אחרי ההודעה על זמני פתיחת המקווה. מוצ"ש 20:00 – 22:00. אין מצב שאצליח הפעם לרקוד על שתי החתונות. "אני מצטערת" אני שומעת את עצמי אומרת "אנחנו נוסעים לעפולה השבת, להורים של עודד, אין סיכוי שאצליח להיות בירושלים עד 20:00" אוי, אני שונאת את עצמי כשאני משקרת. מצד שני מה עדיף, לספר לבוס שלך שאת צריכה ללכת למקווה?! הוא היה משתנק... אני מנחמת את עצמי ששיקרתי לו למען בריאותו הנפשית ...
בדרך חזרה למקלחת הטלפון מצלצל. מבקשים את עודד (איפה הוא למען ה'?) אני אומרת שהוא לא נמצא ומתנדבת, כרעיה מסורה, לקחת את ההודעה עבורו. "רק רגע" אומרת הפקידה אני מעבירה לך את אל"מ רונן" אוף, אני מתחרטת שבכלל עניתי לטלפון. "שלום רונן" אני מנסה להישמע חביבה "מה שלומך?"
רונן לחוץ. הוא חייב שעודד יגיע לבסיס. "היום?" אני שואלת שאלה טפשית. "עכשיו" הוא עונה לי תשובה רועמת. "טוב, אני אמסור".
הדלת נפתחת. אני רומזת לעודד שלא יוציא הגה, מסיימת את השיחה בנימוס ומודיעה לעודד שנגמר היום החופשי שלו. "לא. לא הספקתי לגהץ לך את המדים" אני מקדימה תשובה לשאלה מתבקשת מתוקף הנסיבות. "טוב, לפחות הספקת להתקלח" הוא אומר. "לא. לא בדיוק. אבל ברוך ה' הספקתי להרטב. אני מתקדמת לעבר המקלחת, עודד מתחיל לגהץ מדים.
המים זורמים שוב, חם ונעים, ריח של פסיפלורה ממלא את המקלחת, אותו פרי שמעולם לא נתקלתי בו אלא רק בתור שמפו, קרם, ג'ל וסבון. המחשבות מטיילות בראש. יום ששי החופשי שלי, ורשימת המטלות העומדות בפניי רק הולכת ומתעבה. כרגע נוספו לה כל אותן מטלות שעודד בד"כ עושה בימי ששי (ללכת לסופר, לסדר את הפלטה ולכוון שעון שבת - בעצם זה רק שלוש... אני יכולה להסתדר עם זה!) איך יכול להיות שאני לא בהיסטריה? עד כדי כך התרגלתי שעודד לא נמצא? עד כדי כך התרגלתי שעודד הוא אמנם בעלי, אבי ילדיי, אבל בראש ובראשונה הוא עבד של הקריירה שלו? טוב, למה אני מלינה רק עליו? הרי גם אני עבד נרצע של הקריירה שלי. יש לי כ"כ הרבה ייסורי מצפון על הדרך בה אנו מגדלים את הילדים. אני מנסה להיזכר בילדות שלי. גם אני הייתי מה שנקרא 'ילדת מפתח' - חוזרת הביתה לפרילי וטבעול בטוסטר (עוד לא היה מיקרו). והנה גדלתי נהדר. אז למה שהילדים שלי לא? זהו. אין סיבה שזה היה טוב בשבילי ולא יהיה טוב למעיין ושחר.
המקלחת היא מקום מצוין לחשבון נפש ולארגון המחשבות, ובדיוק בנקודה הזאת, בה שכנעתי את עצמי שהכל טוב, אני מחליטה שהגיע הזמן לצאת. אבל המחשבות לא מרפות. אולי כדאי שאחד מאיתנו יעזוב את העבודה? כ"כ טוב לי בעבודה, אני לא יכולה לדמיין את עצמי מטפלת בילדים מהבוקר עד הערב, אני אשתגע. אם כך, אין ברירה. עודד. זהו. עודד יכול לעזוב את העבודה. והוא מצוין עם הילדים והם כ"כ צמאים לחברתו. אמנם פחות כסף כל חודש, אבל נוכל לחסוך בצהרונים ובבייבי סיטר. אני יוצאת מהמקלחת. עודד עומד מולי. כזה חתיך. המדים האלו הורסים. הפלאפלים על הכתפיים, הכומתה המשופצרת, והריח, ריח של ים. טוב. ברור לי עכשיו שעודד לא יכול לעזוב את העבודה. איך אני אסתדר בלי המדים האלה?
"אני חייב לצאת כבר" עודד קוטע את המחשבות הילדותיות שלי. "תחזור לשבת?" אני ספק שואלת ספק מתחננת. "אני מקווה שכן. תסתדרי עם הכל?" לא. "כן, בטח" אני עונה. אנחנו מישירים מבט. אני במגבת, הוא על מדים. מוצ"ש מקווה. היום האחרון הוא תמיד הכי קשה. הוא מתקרב אלי עוד צעד ואנחנו עומדים כל כך קרובים. אני מרגישה את הנשימות שלו, בולעת את המבט שלו בעיניי, יודעת שהוא חושב עכשיו את אותו הדבר בדיוק. עוד לילה אחד אחרון. נצליח להתאפק? מוצרט שוב מתנגן ברקע ומיד פותר את הדילמה לרגע הזה.'עבודה מעל הכל' הוא כלל, אמנם לא כתוב, אבל ברור בבית שלנו. אנחנו נפרדים, הדלת נסגרת מאחוריו ואני מתפנה לענות לטלפון. זה דווקא לא מהעבודה. זאת סימה, אחת החברות הטובות שלי. בשנים האחרונות התפתחה בינינו אחוות אחיות שכזאת.
שתינו אמהות צעירות, שתינו עובדות קשה מדי, לשתינו בוסים תובעניים, אנחנו מתפללות באותו בית כנסת, ומעיין שלי וסהר שלה הולכים שניהם לאותו גן. "הי, מותק", היא פותחת ומייד ממשיכה בקצב מהיר מדי בשביל יום שישי החופשי שלי... " אני חייבת שתקחי לי את סהר מהגן, לא איכפת לך, נכון? אני חייבת להיות בעבודה עד 15:00, את יודעת איך זה, קבעו לנו ישיבה ב- 13:00. אני לא יכולה להגיד שאני צריכה לקחת ילדים מהגן, כשכל הקולגות שלי הם גברים שלא יודעים מה זה בית..." כן. בטח שאני יודעת מה זה. גם אני תמיד נזהרת לא לשרבב ענייני נשים בעבודה. כל תירוץ אחר עדיף על פני תירוץ נשי, רחמנא לצלן. ילדים, מה לעשות, הם עדיין תירוץ של נשים. עדיף כבר להגיד שהיה לך פנצ'ר בגלגל, הם יבינו אותך טוב יותר מאשר להגיד שלילד היה חום! "אין בעיה, סימה, אני אקח את סהר. ביי, אל תדאגי."
כבר כמעט 10:00 יש לי שעתיים וחצי עד שצריך לקחת ילדים מהגן. בדרך לסופר אני עוברת ליד גינה ציבורית עם גן שעשועים. אני רואה אבא אחד מנדנד את הבת שלו בנדנדה ומדבר בטלפון תוך כדי. שוב, אני חוזרת לשנות ילדותי. ההורים שלנו, לפחות בגני השעשועים היו מתרכזים בנו, ולא בעבודה. היום העבודה משיגה אותך בכל מקום, גם בגן השעשועים.
אני חוזרת מהסופר, מסדרת את הבית, שוטפת כלים, מכינה ארוחת צהריים וזהו. ככה פתאום, כשמש בצהרים, נהיה 12:30. אני חוזרת עם הילדים הביתה ברגל. מעיין שואל אם הבאתי להם שוקולד. לא. ברור שלא. "אולי וופל?" הוא ממשיך לנסות. "מעייני, אתה יודע שאני לא אוהבת ממתקים לפני האוכל. תאכלו ארוחת צהריים ומי שיגמור יפה יקבל ממתק אחד. טוב?" מעיין וסהר מחליטים להתעמר בשחר הקטן. הם זורקים עליו חול וצוחקים. אני מנסה להסב את תשומת ליבם לאפיק חינוכי, מבלי להרים את הקול. "מעייני, תראה, הנה כליל החורש" החול ממשיך להיזרק לעברו של שחר. "סהר, מתוקה, שימי לב, העלה של כליל החורש דמוי לב וצבעו בצדו העליון ירוק כהה" אני ממשיכה לנסות את מזלי, אבל זה לא עוזר, אני מצטערת שלא הלכנו, עודד ואני, לסדנאות האלה להורים.
"מעיין וסהר, דיייייי!, מספיק! מי שלא מפסיק לזרוק חול, נשאר כאן!" אני מאיימת איומי סרק בצרחות רמות. וראה זה פלא - זה עזר. הם הפסיקו. אני מבקשת מהילדים לנער את החול לפני הכניסה לבניין ולהוריד נעליים ליד הדלת. עוד אנחנו נכנסים הביתה ובפתח הבית – מוצרט. לא תיארתי לעצמי כמה שמוסיקה קלאסית יכולה לעצבן. לפני שאני עונה לטלפון אני מזכירה לילדים: "כשאמא משוחחת בטלפון, אף אחד לא מצייץ, אף אחד לא מתקרב אלי, אני מצפה לשקט מוחלט, ברור?" אני עונה לטלפון.
זה שוב הבוס שלי. "שלום, מה נשמע?" אני מנסה להישמע רגועה. זווית העין שלי קולטת את מעיין וסהר זורקים כריות על שחר. אני מבינה שהבקשה שלי לשקט מעניינת את הילדים בערך כמו כליל החורש. משתדלת להמשיך לנהל שיחה עניינית ורגועה ובמקביל רומזת למעיין בעיניים שעדיף לו להפסיק לזרוק כריות ולשתוק. כנראה שהעיניים שלי לא מפחידות מספיק. מה לעשות עכשיו? אני מצטערת, שוב, שלא הלכנו לסדנת ההורות, אבל מייד מוצאת את פיתרון המחץ. ביד אחת אני מחזיקה את הפלאפון ובשניה אני מוציאה מהארון מכל הבא ליד: בייגלה, במבה, ביסלי, וופלים. הילדים מיד משתתקים ומתקרבים. אני ממשיכה לעשות את שתי הפעולות בו זמנית – לדבר בטלפון עם הבוס שלי, לנסות להישמע חכמה, לבבית ועניינית, ובמקביל לערום ממתקים על הצלחות של הילדים. הילדים יושבים בשקט ואוכלים בהנאה ממתקים. אני יכולה להמשיך לדבר בנחת. נו, מסתבר שאפשר להסתדר לא רע גם בלי סדנה.
אני מסיימת את השיחה ונחרדת לגלות שהילדים סיימו את כל מה שערמתי בצלחות שלהם. אני מציעה להם ללכת לשחק קצת בחדר ובינתיים מוזגת להם ארוחת צהריים. "מעייני, שחר, סהר, בואו לאכול" אני קוראת להם. "אבל, אמא אנחנו באמצע משחק" מעיין עונה לי מהחדר. "מעייני, בואו לאכול, כשתהיו שבעים יהיה לכם יותר כיף לשחק" אני מנסה לפתות אותו. "אנחנו בכלל לא רעבים" נחלצת סהר לעזרתו של מעיין. "וודאי שאתם רעבים" אני דבקה בשלי "עוד לא אכלתם ארוחת צהריים". "אבל אכלנו ממתקים" אומר שחר ויוצא מהחדר בחיוך עטוף בשוקולד. "למה אכלתם כ"כ הרבה ממתקים לפני האוכל?" אני מתחילה לגלות סימני עצבנות בלתי נשלטים. "את נתת לנו!!!" עונים כל השלושה במקהלה, כאילו התאמנו על התשובה.
אף אחד מהם לא סיים את השניצל, לא את הפתיתים, ובקושי נגעו בירקות. הפעם גם כל כישרונותיי האומנותיים לשעת האוכל של הילדים, לא עזרו. ההצגות, הסיפורים, השירים, ההפצרות והתחינות שלי נפלו, כנראה, על בטן מלאה בממתקים. אחד אחד הם עזבו את השולחן והשאירו אותי עם מטפחת אדומה על הראש, בובה של זאב מפחיד ביד וצייד שעוד לא הספיק להגיע להציל את המצב. פתאום אני שמה לב שלא אכלתי כלום מהבוקר. בלי לחשוב בכלל אני אוכלת את השאריות מהצלחות של הילדים. עודד לא סובל שאני עושה את זה.
הילדים משחקים בחדר, לשם שינוי הגדולים משלבים גם את שחר במשחק. צלצול בדלת. זאת סימה. "הי, מה באת כ"כ מוקדם?" אני מופתעת לראות אותה. "מה מוקדם? אני כבר מתה. מהבוקר אני על הרגליים. עם ההתרוצצויות שלי מהבוקר אני לא אתפלא אם כבר 12 בלילה..." היא עונה לי. "מה השעה באמת?" אני שואלת ותוך כדי מציצה בשעון כדי לגלות שכבר רבע לשלוש. "כבר בישלת לשבת?" אני שואלת את סימה. "איזה בישלתי, אני קונה השבת אוכל מוכן" אני לא מבחינה בשום קמצוץ של ייסורי מצפון בתשובתה הנחרצת. "אני באה איתך לקנות" אני נדבקת בנחרצות. "אין סיכוי שאני מספיקה לבשל לפני שבת ושומרת על שפיות" אנחנו מעמיסות את הילדים באוטו של סימה (יש לה רכב מהעבודה) ונוסעות לקנות אוכל לשבת. מעניין מה עודד יגיד על זה. אני נותנת לילדים לבחור מה הם רוצים לאכול בכל אחת מהארוחות. מעיין בוחר עוף בשזיפים ודבש לערב שבת וקציצות עוף לבוקר שבת. שחר בוחר שניצלים גם לבוקר וגם לערב. לגבי קוסקוס יש הסכמה בין השניים.
אני נחרדת לגלות כמה קל לקנות אוכל מוכן, ומתפללת שלא אתפתה לעשות את זה דרך קבע. סימה הורידה אותנו ליד הבית ב- 15:30. יש לי כמעט שעה לשבת. זה מדהים איך דווקא השעה האחרונה לשבת עוברת כאילו היתה 10 דקות. אני מכניסה את הילדים לאמבטיה. מעיין משכנע את שחר לא להסכים לחפוף ראש לפני שאני נותנת להם לשחק במים. אה, כן, והם רוצים גם קצף. אני רוצה ללכת לארגן את הפלטה, המיחם ולנסות לפענח את הדרך הנכונה לתכנת את שעון השבת, אבל החשש לככב בסטטיסטיקות של יצחק קדמן מרתיעות אותי ואני נאלצת להישאר באמבטיה.
כיף לשחק עם הילדים. אני מתמסרת איתם בכדור ים קטן ומדי פעם עושה את עצמי מחליקה ולא מצליחה לתפוס. שחר מתפקע מצחוק, מעיין מחייך. גם ההנאה שלי יכולה הייתה להיות מושלמת, אלמלא נוכחותו המעצבנת של השעון. ב- 16:05 אני מצליחה להוציא את שניהם נקיים וחפופים. יש לי 20 דקות לפענח את המכשור הטכנולוגי שהמציאו על מנת להקל את שמירת השבת. עודד לא זמין. אחרי התחבטות קצרה, אני מחליטה שהכי כדאי לא לשנות את הכיוונון שעודד סידר בשבת שעברה. מפעילה את שעון השבת, תוקעת את הפלטה בשקע וממלאת מים במיחם.
אני מלבישה את הילדים. הנרות כבר מוכנים. עוד שלוש דקות להדלקת נרות, מנסה עוד פעם את עודד. לא זמין. לאחרונה החלטנו שהדלקת נרות שבת הוא טקס שבו כל המשפחה משתתפת. הפעם אין לי ברירה. אני קוראת לילדים וביד מהססת מדליקה את הגפרור. "איפה אבא?" מעיין שואל (טוב שמישהו נזכר לשאול). הדלת נפתחת. חבל שהוא לא שאל קודם. "אבא!, אבא!, אבא!, אבא!" הילדים מזנקים לעברו. בניגוד אלי, הוא לא צריך להתלבט את מי להרים ראשון. הוא מרים את שניהם ומתקרב אלי מחייך. אני מחייכת חיוך רחב בחזרה. הוקל לי. כולנו עומדים יחד מול נרות השבת ואני מתחילה לברך: "שבת שלום, שבת שלום, שבת שלום..."
שבת שלום.
