הוא הולך לבית הספר ואוכל בהפסקת עשר סנדביץ' עטוף בנייר לבן עם מפית בצד בדיוק כמו כולם. הוא קונה את אותו הבייגלה עם המלח או השומשום בחמישה שקלים לפחות פעם בשבוע, ומדי פעם אפילו מתלונן על המחיר בפני בעל הקפיטריה כדי לקבל אולי הנחה של שקל אם ממש יימצא חן בעיניו, בדיוק כמו כולם. הוא צופה באופן קבוע באותם משחקי כדורגל של הנבחרות שנחשבות למשהו מיוחד, כדי שאם לא יירדם באמצע ויישאר ער עד הסוף אז יהיה לו על מה לדבר מחר בשיעור מתמטיקה עם זה שיושב מאחוריו, שנחשב לאיזה משהו מיוחד, בדיוק כמו כל הבנים בבית ספר שלו. הוא מדבר בסלנג שכמה ילדים מהשכבה יצרו, ולובש את אותם המותגים שעבד שעות בשביל לקנות, רק כי כמה פרסומות החליטו.
הוא מגיע הביתה בערך ב-4 מדי יום ומוריד את התיק בחדר ואת הנעליים בחוץ, רק כי אמא תמיד ביקשה, ופעם הוא תמיד היה רב איתה על זה, אבל אחרי שמתה כבר לא היה לו עם מי לריב יותר, אז הוא מעדיף עכשיו להקשיב לה. הוא כבר לא בוכה יותר בלילות, כי אבא שלו בוכה במקומו כבר יותר מדי זמן, הוא בעיקר חולם על איך לשנות את העולם, כמו שהמורה שלו אמרה לו שהוא מסוגל אם רק ירצה. בינתיים הוא ממחזר בקבוקים והולך לישון מוקדם, בתקווה שמחר יקרה לו משהו טוב באמת.
האח הקטן שלו כבר לא צוחק יותר, ואומר שאיבד את החשק לצחוק, זה לא קרה בבת אחת, בהתחלה הוא עוד צחק, אפילו ששום דבר לא היה מצחיק, ואחר כך זה הפך למין חרחורים שאפילו לא מזכירים צחוק. באמת שהוא ניסה, ראו עליו שהוא מתאמץ, אבל במקום צחוק התחילו לו דמעות, כאלה שיוצאות למי שעצוב במיוחד.
אז הוא היה לוקח את אחיו הקטן מדי פעם לגינה, לחפש את הצחוק, הם נהגו לחפור בורות ביום שישי כשאבא היה יוצא עם החברים לשתות ובכל מקרה לא היה שם לב אם היו מתווספים לו כמה בורות בגינה שפעם טיפח כל כך ועכשיו כבר לא. בערך שישה בורות היו מספיקים לחפור עד שהקטן החל לבכות, ולא בגלל שהתעייף, אלא כי פחד שלעולם לא ימצא את הצחוק שנעלם לו, "רוני, ואם זה בכלל לא בגינה?" היה שואל במבט תמים, כזה ששמור לילדים קטנים, "ואם הוא בכלל בארץ אחרת?" המשיך לשאול את רוני קושיות.
רוני היה מרגיע אותו כפי שעושים אחים גדולים, ונותן לו קצת מהצחוק שלו, כי גם ככה הוא לא משתמש בו יותר מדי בזמן האחרון. האח הקטן היה נרגע ומיד מצליח להוציא צחוק מתגלגל, קצר, ומזויף, כי אחרי הכל זה אפילו לא היה הצחוק שלו, אבל הוא היה מסתפק בזה והולך לצחקק בכל השכונה בצחוק של האח הגדול שלו.
בימי שבת בצהריים היה מתעורר האבא עם כאבי ראש ממש חזקים, רוני ידע שצריך לשמור ממנו מרחק, אבל כל מה שהקטן היה יכול לעשות לנוכח ההתנהגות העצבנית של אביו, היה לצחקק בצחוק שלא שלו בכלל, כי עכשיו הדמעות בכלל לא הצליחו לצאת, האבא היה מתעצבן עוד יותר ושולח אותו לצחקק בחוץ, "שהשכנים יסבלו" הוא צרח עליו, הקטן אפילו לא היה נפגע, הוא היה מאושר מדי שהצליח להשיג קצת צחוק, והיה הולך לצחקק עם הבן של השכנים.
לקראת אמצע השבוע היה מתחיל לדעוך הצחוק של הקטן, למרות שדאג להשתמש בו רק כשהיה זקוק לו באמת. האבא בדיוק מצא עבודה חדשה, זה נשמע נורא מבטיח, רוני שמע אותו מדבר בטלפון עם חברים, הוא באמת נשמע מאושר חשב רוני. בארוחת ערב של יום רביעי אבא שלהם סיפר להם שהוא מתכנן שבקרוב מאוד הם יעברו דירה, "בגלל העבודה החדשה" הסביר .הקטן התחיל לבכות, ורוני ידע שזה בכלל לא קשור לעובדה שהוא מנסה לצחוק, זה פשוט שהוא לא רוצה לעזוב.
אחרי שבוע הם התחילו לארוז, אבא שלהם שנכנס למצב רוח ממש טוב לא הפסיק לדבר לרגע, ופתאום היה נדמה שהכול חוזר לקדמותו, אלא שלא רוני ולא אחיו הצליחו באמת לצחוק לנוכח כל המצב החדש.
האבא הלך להביא ארגזים מהסופר, והם מיד קפצו על ההזדמנות והתחילו לחפש מחדש את הצחוק של הקטן, שלא הפסיק להתלונן ביומיים האחרונים. הפעם החליטו לחפש בתוך הבית, כי גם ככה הם בקרוב לא יהיו בו.
תחילה החליטו לבדוק את הספרים, כי שמעו תמיד שספרים זה סוג של בידור, והטלוויזיה כבר מזמן לא הייתה שם, נשלחה לבית החדש. הם מיינו את הספרים, ערימה של ספרים צבעוניים, וערימה של ספרים בלי ציורים, די משעממים, שסביר להניח שהם לא יצליחו למצוא שם את הצחוק. הם פתחו איזה ספר עם ציור של פיל, שחיפש איזה משהו, ולא הצליח, זה מאוד שיעשע את הקטן, שכל מה שהצליח להוציא היה חרחור קצר, שלא דמה ממש לצחוק, אז הם פתחו ספר אחר, שאחד העמודים שלו היה אכול לגמרי מעש.
הקטן נבהל ורצה ללכת להביא משהו נגד חרקים כי פחד שהם יטפסו עליהם ויתחילו לאכול גם אותם. רוני הרגיע אותו, "אין לך ממה לדאוג" אמר, "זה חרקים מיוחדים שאוכלים רק ספרים ישנים, שמזמן לא נגעו בהם, וחוץ מזה ששום דבר לא יכול לאכול אותך" הבטיח. אחרי כמה דקות של חיפושים שלא הובילו אותם לשום מציאה חזר האבא והם התחילו לארוז את כל מה שנשאר.
לקראת ערב, הם הזמינו פיצה, בהחלט מאורע חגיגי חשב רוני בזמן שאביו התחיל לספר בדיחה לא מצחיקה במיוחד והקטן בדיוק התחיל לחרחר למרות שהבדיחה לא הייתה מוצלחת כלל. אפילו הכוס מים לא עזרה לחרחורים שרק הלכו וגברו מרגע לרגע.
אבא שלהם ממש נלחץ, מיהר להתקשר לאמבולנס אבל רוני הרגיע אותו ואמר לו שכל מה שהקטן צריך זה קצת צחוק, שאין לו בעיה בכלל לתת לו, אבל האבא אמר לו להפסיק לדבר שטויות וללכת להביא את הטלפון. האמבולנס הגיע כל כך מהר, עוד לפני שרוני הספיק בכלל להביא לקטן את הצחוק שלו, שגם ככה הוא כבר לא היה צריך.
בבית חולים אבא ממש השתגע, הרופאים אמרו לו שלא היה מה לעשות יותר, שהסרטן השתלט על מערכת החיסון והחליש אותו בהדרגה, זה לא יכול להיות חשב רוני, סרטנים מקומם איפה שיש מים, והקטן לא טרח לשתות כל כך הרבה, הוא בעיקר חיפש את הצחוק.
