בכל שנה יש את הרגע הגורלי הזה, שבו צריך להחליט מה תהיה המשאלה שתקבע את גורל השנה הבאה.
זו הזדמנות אחת ויחידה לבקש משהו, שכמעט בטוח שיתגשם. כך לפחות כולם מאמינים. המבוגרים תמיד מבזבזים את המשאלות שלהם על דברים כמו "שכולם יהיו בריאים" או "שיהיה לנו טוב".
אבל אני, אני אף פעם לא הבנתי את זה. הרי, למה להם לבקש משהו שכבר יש? זה ממש טיפשי! כל הקטע של משאלה הוא לבקש משהו שהיית רוצה.
אני במקומם הייתי מבקשת צעצוע חדש, או סיכה יפה לשיער. אלו דברים שהייתי רוצה! ולא משנה כמה אבקש, אני לא מקבלת.
ביום הולדתי ה-5 הבנתי לראשונה את משמעות הדבר. עד גיל 5 בכלל לא ייחסתי לזה משמעות, כי לא הבנתי אולי. כמו שציינתי, תמיד ביקשתי סיכה יפה לשיער, או איזו בובת "בראץ" חדשה שבדיוק הגיעה לחנויות. אף פעם לא ביקשתי משהו באמת משמעותי.
יום ההולדת הלך והתקרב, ואני לא יכולתי להפסיק לחשוב על המשאלה שלי. איך אפשר להכניס כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לתוך משאלה אחת?! זה נשמע ממש כמו משימה בלתי אפשרית. חשבתי על זה ימים ולילות, ולא מצאתי אף משאלה שתהיה חשובה מספיק כדי להיות המשאלה שלי.
ערב אחד, כשחשבתי לי במיטתי, באה אימא כדי להגיד לי לילה טוב.
"נו, תעשי מקום", אמרה בחיוך. תלתליה החומים הבהירים עטפו את פניה בצורה שאני כל כך אוהבת. אין כמו אימא שלי. אימא תמיד יודעת בדיוק מה אני מרגישה, ואפילו אם אני רוצה, אני לא מסוגלת להסתיר ממנה כלום.
"קרה משהו?" שאלה בפנים מודאגות. "את יודעת שאת יכולה לספר לי הכול."
היא שוב חייכה אליי. זה הרגיע אותי קצת.
"האמת שכן", אמרתי לה והנחתי את הדובי שלי בצד. "פשוט... שעוד מעט יש לי יום הולדת, ועדיין לא החלטתי מה אני אבקש."
"את צריכה פשוט לבקש את מה שאת הכי רוצה", היא אמרה וליטפה את שיערי. "משאלה זה לא משהו שצריך להתכונן ולחשוב לקראתו, ברגע הנכון את תבקשי את המשאלה הנכונה."
"באמת אימא?" שאלתי בסקרנות. "אני מפחדת ששוב אבקש משהו טיפשי כמו בובת בראץ שארצה באותו הרגע."
"אני אי פעם שיקרתי לך?" שאלה אימא וצחקה. הנדתי בראשי בחוזקה.
"ילדה טובה!" היא אמרה ונישקה לי ללילה טוב. מאותו הרגע, הפסקתי לדאוג. אין, אין על אימא שלי. לפעמים אני חושבת שאולי היא קוסמת טובה או משהו, וככה היא תמיד מצליחה לגרום לכולם להרגיש טוב ולחייך. ואם היא קוסמת טובה, אז אולי גם אני כזאת! אחרי הכול, אני הבת שלה. כשהמחשבה המתוקה הזו בראשי, עצמתי את עיניי ונרדמתי.
אחרי שבוע, הגיע סוף סוף יום הולדתי. באותו יום, הרגשתי איכשהו שהקסם פג. "אולי אזלה לה אבקת הקסמים!" חשבתי לעצמי. כל אותו היום שוב דאגתי, שמה ברגע האמת אני אבקש את המשאלה הלא נכונה. כמו תמיד, אימא הייתה הראשונה להבחין שמשהו לא כשורה.
"את צריכה להיות שמחה! זה יום ההולדת שלך, עוד מעט יבואו כל החברות שלך!" אמרה אימא בקולה המרגיע. היא התכופפה אליי על מנת לדבר איתי בגובה העיניים. אהבתי שהיא עשתה את זה.
"עדיין בגלל המשאלה?" לחשה. אני רק הנהנתי.
"מתוקה שלי, את לא צריכה לקחת את המשאלה הזאת כל כך ברצינות. תמיד אפשר לתקן את מה שלא מצליח, תמיד אפשר לשנות. את לא קובעת את הגורל שלך עם המשאלה הזאת." שוב חייכה את חיוכה המרגיע, והסיטה את שיערי שגילה פרצוף מודאג.
"כמה שאת יפה בבגדים החדשים שקנינו לך", הוסיפה אימא. "איך הילדה הכי יפה בגן יכולה להיות עצובה ביום ההולדת שלה?"
אימא התחילה לשיר את 'הילדה הכי יפה בגן', ששתינו כל כך אוהבות. אין מה להגיד, אבק הקסמים שוב פעל. החיוך חזר לפניי, ודבר המשאלה כמעט ונשכח. כל החברים החלו להגיע, והליצן שאבא הביא הצחיק את כולם. לא היה אחד שלא נהנה; כולם רקדו ושרו, ושגיא אחי הגדול ניגן בגיטרה את 'הילדה הכי יפה בגן', שגם הוא ידע שאני נורא אוהבת.
אפילו ענת, שהיא ילדה נורא ביישנית ואף פעם לא מדברת, השתתפה במשחקים של הליצן ושרה. מזמן לא נהניתי כל כך.
אבל לפתע, בלי שום התראה מוקדמת, לקחה אימא את המיקרופון מידיו של שגיא.
"אני מקווה שנהניתם מהחלק האומנותי של הערב", היא אמרה וצחקה.
"אבל עכשיו - " אימא לחצה על הכפתור האדום במערכת הישנה של אבא, והחל להתנגן השיר "איפה העוגה". בבת אחת, נזכרתי בדבר המשאלה שלי. הלב שלי הלם בפראות ודפק, ועדיין, לא היה לי מושג מה אני הולכת לבקש.
אימא הביאה את העוגה עם הנרות לצלילי השיר, וכיבתה את האור בסלון כולם ישבו, דרוכים בציפייה לכיבוי הנרות. דממת האלחוט ששררה בחדר נורא הלחיצה אותי, לא ידעתי מה לעשות, או מה לבקש במשאלה, הסתכלתי על אימא, שתיתן לי קצת אבק קסמים לפני הרגע המכריע. החיוך שלה פשוט עשה את הכול. הסתכלתי על הנרות, ולפתע ידעתי בביטחון בדיוק מה אני רוצה לבקש.
"אני ... אני רוצה כנפיים!" אמרתי בליבי, וכיביתי את הנרות בנשיפה אחת. כולם התפעלו ומחאו לי כפיים אחרי זה שרו לי יום הולדת שמח, ואני הייתי הכי מאושרת שאפשר. לא יכולתי לבקש משאלה טובה יותר.
בין כול ההמולה, היה רק דבר אחד שעניין אותי: אימא. חיפשתי אותה בעיניי, אבל לא היה שם אף אחד. אף אחד שעניין אותי, לפחות.
"ראית את אימא שלי?" שאלתי את ענבל.
"אני חושבת שהיא הלכה לשם", אמרה והצביעה לכיוון חדר השינה.
ישר רצתי לשם עם חיוך ענקי, בלי לחשוב. ראיתי שאימא ואבא מדברים בשקט, והם בטח לא היו רוצים שאשמע. 'מה כבר יכול לקרות?' חשבתי לעצמי. החלטתי להקשיב.
"תפסיק כבר לדאוג, נו! אני אהיה בסדר, אנחנו נעבור את זה!"
אבא נאנח, נראה אובד עצות. "איך אני יכול לא לדאוג?! איך?! אולי את לא מבינה באיזה מצב את!"
"אני מבינה טוב מאוד. אבל אתה כנראה עסוק מדי בדאגה ולא רואה אותי בכלל!"
"אולי אם היית מספרת לי מוקדם יותר אז הייתי 'רואה אותך'!"
"מספרת מה?!"
"מספרת ש... שאת..."
"נו, תגיד את זה כבר! ממה אתה מפחד?! כן, זה קורה. אנחנו חייבים להתמודד – "
"שאת חולת סרטן."
דממה השתררה בחדר, ואני לא הייתי בטוחה שהבנתי מה אבא רוצה. מה רע בזה שאימא אוהבת סרטנים? אני אומנם חושבת שהם די מגעילים, אבל זה לא סיבה לדאוג ככה... נו טוב, אבא תמיד היה דאגן במשפחה.
הימים חלפו, ואני לא יכולתי להבין. לא יכולתי להבין, בתור ילדה שחושבת שאימא שלה היא קוסמת טובה עם אבקות קסם ושרביט. מצבה של אימא הלך והחמיר, ואני רק חיכיתי שהמשאלה שלי תתגשם, ושיהיו לי סוף סוף כנפיים.
"את צריכה לשכב במיטה, ולנוח", אבא אמר לה כל הזמן. אימא סירבה. היא התעקשה לתפקד כרגיל, היא רצתה להכין לנו אוכל ולשמח את כולם. אימא לא הייתה מוכנה להשלים עם החולשה שלה, לוותר ולהיכנע למחלה. היא התעקשה להראות לכולם שהכול בסדר, ולא סיפרה לאף אחד על המחלה. עד שכבר לא היה לה ברירה יותר.
וזה חירפן אותה, שיגע אותה שהיא לא יכולה להיות בתנועה. יחד עם שיערה החום המתולתל, אזלה לה גם שמחת החיים הכול כך רבה שהייתה לה, באיטיות כמעט בלתי נסבלת.
ואני? אני לא הבנתי דבר ממה שקורה, חשבתי מחשבות רבות חודשים אבל אז מיד סילקתי כל מחשבה הקשורה בדבר מראשי. אפילו מהכנפיים שכחתי.
יום אחד, בשלוש לפנות בוקר, הרגשתי מהומה בבית. אבא היה נראה לחוץ יותר מאי פעם. רצתי למטה כדי לבדוק מה קורה ולקבל קצת קסם מהקוסמת הטובה שלי. אבל שגיא לא נתן לי לעבור.
"אימא ואבא עסוקים עכשיו, טוב?" הוא אמר לי, כשהוא מתאפק שלא לבכות, אני יכולתי לראות דמעות בעיניו. אני לא בכיתי. רק ניסיתי להשתחרר מהאחיזה שלו, לראות מה קורה, לא היה לי שום סיכוי לדעת וגם לא רציתי הייתי עייפה, מה היה יכול כבר לקרות?
"תלכי לישון עכשיו, טוב?" אמר שגיא. "בואי, אני אקח אותך למיטה."
ואני הסכמתי, מה יכולתי לעשות. 'אולי מישהו גנב לאימא את האבקת קסמים, והם צריכים לחפש אותה?! כן, זה בדיוק מה שקרה', שכנעתי את עצמי וחייכתי. 'אימא תכף תחזור, כמו תמיד.' נרדמתי.
בבוקר, שפשפתי את עיניי ולקחתי את הדובי שלי, הלכתי לחדר של אמא ואבא כדי להגיד בוקר טוב לאימא ולהביא לה גם שוקו. זה בטח לא קל להתאושש אחרי שלוקחים לך את אבקת הקסמים.
נכנסתי אל חדר השינה של ההורים, ובמקום את אימא ואבא מחובקים עם כוס הקפה שלהם ראיתי את אבא יושב על המיטה, לא זז ממקומו, ונראה כאילו שלא ישן כל הלילה.
"אבא, איפה אימא?" שאלתי בפנים מאירות.
הוא הסתכל עליי בצורה שהוא אף פעם לא הסתכל עליי, פניו היו אדומות מבכי, זה הפחיד אותי קצת.
לקח זמן עד שהוא ענה "אימא עכשיו שם, למעלה. מסתכלת עלינו ושומרת עלינו.", הוא השפיל את מבטו, מצפה לתגובתי.
אבל אני לא הגבתי, היו כמה דקות של דממה בחדר, ידעתי שאני אשמה, שאני זאת שעשיתי את זה, אני ביקשתי משאלה רציתי כנפיים במקום שיתנו לי, הביאו לאמא, לא ידעתי מה לעשות אז הלכתי לחדר ולא עשיתי כלום, רק בכיתי.
אחרי שנה הבנתי שאני כבר ילדה גדולה וצריכים להמשיך בחיים ושאמא תמיד תיהיה איתי עם הקסם שלה והחיוך המתוק בליבי.
מאז אותו היום, אני בודקת כל בוקר ובוקר אם גם לי יש כנפיים, כדי שאני אוכל לבקר את אימא, למעלה בשמיים.
ואתם יודעים מה ביקשתי ביום הולדתי ה-6? ביקשתי שכולם יהיו בריאים.
