"לחלום" מאת תמר עמוסי

ג'ייקוב ג'וּניוֹנג למשפחת בֶּיי היה נער צנום ושקט שתמיד אהב לשיר. הוריו חשבו שהשירה היא תחביב נהדר ולא ראו בה משהו בעייתי שישפיע על עתידו. לכן אפילו מימנו עבורו לימודי פסנתר וקנו לו גיטרה ליום הולדתו ה-12.
ג'ייקוב היה נגן מחונן וכבר מגיל צעיר עסק בכתיבה ובהלחנה, ושעשע את משפחתו בהופעות מיוחדות בחגים. לכל המשפחה היה ברור שבסופו של דבר, כישרון או לא כישרון, הוא ילמד באוניברסיטה נחשבת כמו כל בן טוב ממשפחת מהגרים קוריאנית.
זו הייתה חופשת האביב של כיתה ט' כשהוריו החליטו להפתיע אותו בטיול לפארק השעשועים שהיה אהוב עליו כילד. זאת לאור ציוניו בבחינות האחרונות, שהיו בין הגבוהים בשכבתו. "אנחנו גאים בך, בן," אמר אביו וטפח על שכמו, "תמשיך ככה וכל האופציות יהיו פרושות לפניך."
"אני די בטוח שכבר עברתי את הגיל המתאים לבילוי משפחתי בפארק השעשועים..." הרהר ג'ייקוב בקול.
סוּמי, אמו, הסתכלה בו וצחקה, "יכול להיות," חייכה, וסידרה את צווארון חולצתו, "אבל חשבנו שזה יהיה נחמד לקחת אותך לשם בפעם האחרונה...בקרוב הלימודים לא יאפשרו לך לבלות כך."
אל הפארק הם הגיעו בנסיעה שלווה. בין המתקנים השונים הוקמו אוהלי יריד זמניים ומוזיקה עליזה מילאה את האוויר. בין האוהלים השונים בלט בייחודיותו אוהל סגלגל ושקט של מגדת עתידות. על אף שמעולם לא ייחס חשיבות להבלים שכאלה, הרגיש ג'ייקוב משיכה לא ברורה להיכנס, להפתעת הוריו והוא עצמו.

מבפנים האוהל היה נראה אף יותר מרשים מבחוץ - מואר באינספור נורות זהובות, מקושט דוגמאות אסטרולוגיות מורכבות שנרקמו על קירות הבד ופעמונים צבעוניים. במרכז האוהל עמד שולחן נמוך ועליו כדור בדולח נוצץ וחפיסת קלפים מעוטרת. מולו ישבה אישה אשר הייתה מכוסה שחורים, פרט לעיניה הכהות שהישירו אליו מבט עז.

"מה שאלתך?" ג'ייקוב קפץ למשמע קולה, שהיה יבש ומלחשש וכמו הדהד מבין קירות האוהל. הוא מצמץ והתיישב בזהירות בכיסא שמולה.

"אין לי שאלה."

"לכולם יש שאלות. מי יותר ומי פחות. גבירת הלילה ראתה ושמעה כבר הכל."

הנער הצעיר התאמץ שלא לגלגל את עיניו. גבירת הלילה? האישה שרלטנית, חשב. "טוב, אם ככה - אני בטוח שאת יודעת יותר מכולם מה הדרך להצלחה." אמר לבסוף בגבה מורמת, "יהיה מעניין לשמוע את תשובתה של גבירת הלילה. אולי תדעי באיזו אוניברסיטה כדאי לי ללמוד כדי להצליח ולהיות מאושר."

מגדת העתידות הטילה את ראשה לאחור וצחקה, "האם אתה כה צעיר שאתה חושב שהיקום מייחס חשיבות לדברים פעוטים שכאלה?" אמרה.

ג'ייקוב הביט בה בזעף אבל היא כבר המשיכה והניחה את ידיה על כדור הבדולח, נועצת בג'ייקוב מבט חוקר. הוא היה יכול להישבע שעיניה נצצו בזהב כאשר החלה לדבר, "הקשב היטב לדבריי," קולה לחשש מבין קירות האוהל, "הצלחה באה וחולפת. הגלגל מסתובב לו - מעלה ומטה. פעם בתחתית ופעם בשיא חייך. הצלחה ואוניברסיטה לא יקנו לך אושר."
"אם אהיה אדם מצליח-"
"אדם מאושר הוא אדם מצליח," קולה הצליף, "הוא יכול להיות מנקה הרחובות בעירך או הקבצן שבפארק. מעטים הזוכים להגיע אל האושר, מעטים הבוחרים ללכת בדרך זו. נתיבך ייחודי, ובודד תלך בו. לרשותך יהיו רק חלומות וליבך הפועם בעוז. תחלום, ילד, ותמצא אושר."
ג'ייקוב לטש בה מבט המום. על מה היא מדברת!? "טוב… תודה," רטן לבסוף ויצא אל הוריו, קולה מלחשש אחריו לעולם לא לשכוח לחלום.
בערב, בזמן שהוריו צפו למטה בחדשות, שכב ג'ייקוב בחדרו, אצבעותיו נעות על פסנתר דמיוני והוא מזמזם לעצמו מנגינה שניסה להלחין כבר שבוע, ושסירבה לצאת מראשו. קולותיהם של הוריו התרוממו מעל קולות מהדורת החדשות והחזירו אותו אל המציאות.
"זה פתטי," הוא שמע את קולה של אימו, "אני לא מבינה מה עבר על העורכים כשהציגו את הבחור חסר האחריות הזה באור כל כך חיובי. למכור את כל רכושו רק כדי לצאת למסע מסביב לעולם? ועכשיו הוא חוזר הביתה חסר כל – אז מה הוא עשה בזה?"
ג'ייקוב שמע את אביו מהמהם בהסכמה. "הצעירים היום לא חושבים כלל על עתידם, וההורים מעודדים אותם לרדוף אחרי החלומות המגוחכים ביותר שלהם בטענה שזו הגשמה עצמית. לא הייתה את הכתבה ההיא לפני שבוע על הזמר ההוא, איך הוא קרא לעצמו – כנף? מלאך?-"
"ווינגס, כנפיים." נחרה אימו בבוז, "מזל שג'ייקוב לא שמע אותו. עודד אנשים בלי בושה לרדוף אחרי החלומות שלהם, כאילו שאפשר לשלם שכר דירה עם חלומות."
"ג'ייקוב הוא נער מעשי. חינכנו אותו היטב, הוא לא היה משתטה אחרי אמירות כאלה."
ג'ייקוב סגר את דלת חדרו בשקט. מסיבה לא ברורה, על אף שחלקו לו שבחים, דבריהם של הוריו הכאיבו לו.

• ~
  ג'ייקוב התעורר בפתאומיות בבוקר, עוד לפני השעון המעורר, כשההבנה ניחתה עליו בפתאומיות. אני רוצה להיות מוזיקאי. "אני רוצה להיות מוזיקאי." אמר, רק כדי לוודא שזה אמיתי. הוא הופתע כשהרגיש את הפרפרים שרקדו בבטנו ואת עקצוץ ההנאה בקצות אצבעותיו שכבר רצו לאחוז בגיטרה.
  
  האם זה… אושר? הוא יצא מהבית בצעד קל, נפרד מאימו שנעצה בו מבט חוקר בדרכו החוצה. "אתה נראה… שונה." היא אמרה לו, ואז טלטלה את ראשה, "יום טוב, בן." אמרה ונשקה לו על מצחו.
  
  יום הלימודים חלף באיטיות מייסרת, כשג'ייקוב מריץ בראשו את האפשרויות שעמדו מולו. הוא הרגיש שהוא חייב לשתף את מחשבותיו עם מישהו. אבל לא היו לו חברים קרובים במיוחד, כולם היו עסוקים מדי בלימודים מכדי ליצור חברויות. הוא ידע שבמוקדם או במאוחר יצטרך לעדכן את הוריו שהעתיד שתכננו לבנם השתנה. הוא הצטמרר מהמחשבה על תגובתם של הוריו, שעבדו כל חייהם בשביל לממן את לימודיו באוניברסיטה. הוא חשש מתגובתם, וחשש לאכזב אותם.
  כאשר חזר לבית הריק, מיהר ג'ייקוב לחקור על הזמר ווינגס שהוריו הזכירו ערב קודם. הוא גילה שהזמר גדל בטקסס, בסביבה שלא תמכה בו כלל, וציפתה שימשיך לעבוד בחווה המשפחתית. כשנשאל כיצד הצליח להגיע להערכה בינלאומית, ענה שהיה זקוק לתמיכה של אדם אחד בלבד, והאדם הזה היה סבתו שקנתה לו את כלי הנגינה הראשון שלו. הוא תמיד ניגן לה שירים כשביקר אותה בימי ראשון, כיוון שכבר כמעט לא ראתה וחיה רק עבור המוזיקה. היא דאגה לטפח את היצירתיות והדמיון שלו.
  
  ג'ייקוב למד עוד ועוד על הזמר והתמלא תקווה. באותם רגעים, הוא הרגיש כאילו יוכל להגשים כל חלום. הוא הקשיב לשיריו והתאהב במילים ובמנגינות.
  בערב, כשג'ייקוב עזר לאימו לייבש את הכלים מארוחת הערב, הוא הודיע לה ולאביו שיש לו בשורה חשובה. הוא הרגיש לחץ בבית החזה וידיו החלו להזיע. הוא היה לחוץ, מלא ציפייה ובפחד.
  "טוב...אני לא ממש יודע איך להסביר את זה. זה קרה מהר מאוד, אבל אני מתחיל לחשוב שזה היה תהליך של שנים. אולי זה התחיל לפני שנולדתי, והחיידק הזה היה בי מאז ומתמיד…", הוא אמר, ואז נעצר - נושם עמוק. הוא מפטפט.
  
  תאמר את זה ישר ולעניין, אמר לעצמו, "יש לי חלום." הוא אמר לבסוף, "אני רוצה להיות מוזיקאי. אני רוצה לנשום, לחיות ולחלום על מוזיקה. אני חולם על במות גדולות, על קונצרטים. אני רוצה לצרף חלקים מוזיקאליים שיתחברו למנגינה שתיכנס ללבבות. אני רוצה לשיר עד שאהיה צרוד. אני רוצה ללכת לישון כל לילה אחרי שהייתי עסוק כל היום בדברים שאני אוהב. החיים שלי עכשיו הם חסרי משמעות. אני לא רוצה להגיע לגיל מבוגר ולהרגיש שכל חיי התבזבזו על להיות רובוט של כולם. אני מקווה שתוכלו לתמוך בי-" קולו נדם כשראה את המבטים הנדהמים של הוריו.
  לבסוף אימו צחקה צחוק מעט לחוץ. "איזה שטויות, יקירי." אמרה, "גיל ההתבגרות אני רואה התחיל מוקדם משחשבנו."
  ג'ייקוב הניד בראשו לשלילה. "החלום הזה היה איתי מאז ומעולם והוא לא עומד להיעלם."
  "אתה לא רציני." אמר מר בֶּיי בנוקשות. "אם תלך בדרך הזאת, תפסיד הרבה יותר ממה שתרוויח."
  "אני יודע, אבל אולי -"
  "חינכנו אותך להיות מציאותי." אמרה אימו בפליאה, "אתה חי באשליות אם אתה חושב שתוכל להתפרנס בכבוד מלנגן שירים בגיטרה."
  אביו הנהן בהסכמה. "השקענו בחינוך שלך עוד לפני שנולדת. תגמול לנו בכך שתהיה בן טוב ותהפוך לרופא מצליח, בדיוק כמו שתכננו."
  "אתם תכננתם, לא אני!" קרא ג'ייקוב בתסכול, "אי אפשר לצפות ממני להיות כמו כולם! אתם כהורים צריכים לתמוך בי, לא משנה באיזה מסלול אבחר."
  "אין שום סיבה שנתמוך במסלול שלך אם הוא יוביל אותך לאבדון." אמרה אימו בחומרה, "אנחנו לא ניתן לך להשליך שנים של עבודה לפח."
  "אמא!" צעק הנער באי אמון.
  "אל תרים את קולך כך." התערב אביו. "חשבנו שזה רק תחביב טיפשי, אבל אנחנו לא ניתן לך להפוך את זה למשהו גדול יותר."
  בהנהון נמרץ אימו הוסיפה לדברי אביו: "תראה את בת דודך, מלי. לאחרונה היא התקבלה לאוניברסיטת וושינגטון והיא עתידה להפוך לאשת עסקים מצליחה, ואת אהבתה לציור תשאיר בעבר. זה העתיד שאנחנו רוצים בשבילך, בסופו של דבר היציבות הכלכלית היא זו שתביא לך אושר. אין טעם לדבר על זה עכשיו - רק אומר לך שאם לא תשים בצד את החלומות האוויליים האלה אתה יכול לשכוח מהמימון שלנו לאוניברסיטה."
  הנער הצעיר היה המום. הוא ידע שיש סיכוי גדול שהוריו לא יקבלו את שאיפותיו כמציאותיות, אבל לא שיגיבו בכזו חריפות. בעיניים דומעות והלמות לב חזקות מיהר להסתלק אל חדרו, טורק אחריו את הדלת וזורק את עצמו על המיטה. הוא היה מרוסק. מילותיו של הוריו פגעו בו ישירות בלב. הוא התאמץ כל כך להצליח, הוא השקיע את כל כולו במסלול החיים שבחרו לו, רק כדי שיהיו גאים ומאושרים בו, ועכשיו… עכשיו גילה שחלומות הם קרניים, אות קלון מכוער, שבאים ורומסים כל חלקה טובה. הוריו מתביישים בו, וג'ייקוב התייסר מהצער שגרם להם, ומכך שלעולם לא יצליח לרצות אותם.
  
  מאוחר יותר באותו הלילה, הוא נרדם. הימים הבאים עברו על ג'ייקוב בבלבול. הוא היה מתעורר בבקרים והנער שבמראה לא היה הוא. הוא היה מבולבל בניסיון להתאים את עצמו לחברה מצד אחד ולהמשיך לנגן ולחלום מצד שני. הוא רצה להתחבא ולהתעלם, לא להחליט החלטות גדולות כל כך בגילו הצעיר.
  
  הניסיון לדכא את השאיפה האמיתית שלו היה מעייף, אך הוא המשיך לנסות לשכנע אותו, למען הוריו, שלהיות מוזיקאי זה לא סביר ולגמרי לא הגיוני, והפוטנציאל שלו מיועד ללמידת רפואה ולא אקורדים בגיטרה.
  
  הוא במילא לא מוכשר מספיק וחסר קשרים. החלום שלו פשוט לא מיועד להתקיים ולהפוך למציאות! אך לא משנה כמה חמורות היו המילים שאמר לעצמו, תמיד היה קול קטן עמוק בתוכו שהתעקש להזכיר לו שתמיד יש סיכוי אם מנסים, לא אם מוותרים.
  מדי לילה היה מתחנן בשקט למשהו או מישהו שיצילו אותו ויפתרו את הבעיה שלו. באחד הלילות, בשיטוטיו אחר מזור לייסוריו, נתקל בריאיון עם המוזיקאי ווינגס, מודל החיקוי שלו, מספר על המשמעות מאחורי שם הבמה שלו.
  
  "הצמחתי כנפיים," הוא אמר, "בהתחלה זה כאב, כאב שהלך והתעצם כשניסיתי שוב ושוב ושוב ושוב נכשלתי. אבל לא ויתרתי, ולמרות הכאב והקושי - הכנפיים המשיכו לצמוח. והקוצים שהן היו הפכו להיות מה שמדרבן אותי להמשיך הלאה ולעוף." ג'ייקוב תהה האם הכנפיים סייעו לו לשאת את הקרניים שעל ראשו של הנער מטקסס שבמקום להפוך לרפתן חלם על הבמות והמוזיקה.
  קרני שמש הציפו את חדרו של ג'ייקוב בבוקר למחרת. הן בישרו חופש ושמחה, ומשום מה עודדו את הנער לקום ממיטתו בתחושה מוזרה. רעננות, אולי? בכל אופן, לא התחשק לו ללכת לבית הספר באותו יום.
  
  שלא תבינו לא נכון, ג'ייקוב היה תלמיד טוב ומצטיין שמעולם לא מבריז, אבל הוא הרגיש שהוא חייב ללכת למקום אחר היום. הוא לקח את תיקו ויצא מביתו כאילו בכוונתו ללכת לבית הספר, אך לאחר מספר דקות של הליכה הוא שינה כיוון לעבר הפארק השכונתי.
  
  כשהגיע לשם, התיישב על אחת הנדנדות, מאזין למוזיקה של ווינגס כדי להרגיע את מחשבותיו. הוא הרגיש איך הדממה שמסביב והמוזיקה בראשו עוטפות אותו ברוגע שלא חווה זמן רב. הוא טעה כשאמר אז להוריו שהוא רוצה קונצרטים ובמות גדולות. הוא רוצה לנגן כדי להיכנס ללב של אנשים.
  
  הוא הרגיש איך אושר מציף אותו בגלים וחיוך קטן עלה על פניו. כתר הקוצים המקורנן שלו נהיה לו מאות קין שיש להתבייש ולהתנצל בו למקור גאווה מבחינתנו. הוא לא היה טיפש, הוא ידע שזו רק ההתחלה - שנכונות לו אכזבות, כאבים ומחלוקות רבות בדרכו להגשים את חלומו, אבל הוא היה מוכן לזה, והוא ימשיך ללמוד ולהתפתח ולבנות לאט לאט את חייו העצמאיים.
  המסע של ג'ייקוב התחיל עכשיו.
  

• 
  היי, זה ג'ייקוב - למי שקורא וגם למי שלא, זה בסדר… אני כותב בעיקר בשבילי. ג'ייקוב נעצר ונשען לאחור על כיסאו, בוהה בהרהור במחשב, ואז חזר להקליד במרץ בבלוג שפתח באותו יום בפארק. היום זה יום השנה למסע שלי, ואני עמוס ברגשות. אני כבר בן 16, שונה ממה שהייתי - אני מלא ביטחון וגאה בעצמי. בשנה החולפת המשכתי להתאמן ולחפש תוכניות מוזיקה ייעודיות שאוכל ללמוד בהן בסיום הלימודים, אני גם מנגן כל ראשון לחודש בפארק (אל תגלו להורים שלי! הם עדיין בטוחים שזה שיגעון של גיל ההתבגרות…). אני חושב שמה שבעיקר השתנה בי זה האמונה… אני מאמין בעצמי. אני יודע מה אני רוצה ואני עובד קשה כדי להשיג אותו.
  
  למעשה, ג'ייקוב עסק יום ולילה בהלחנה ובכתיבה. הוא ניגן בטקסים של בית הספר, השתתף במופעים שנתיים וניגן וניגן וניגן. הוא והוריו נמנעו לחלוטין מלהזכיר את חלומותיו של ג'ייקוב. הוריו לא התייחסו לעבודתו וג'ייקוב השתדל לעסוק בנגינה רק כאשר הוריו לא היו בבית. דומה היה שהם הגיעו לסטטוס-קוו בבית ובעיקר התעלמו מהפיל הרועש שבחדר.
  
  ג'ייקוב המשיך להפעיל את הבלוג שפתח, בו העלה מחשבות והגיגים שלו, ואף קטעים שעבד עליהם או שירים שהלחין. הוא כתב גם פוסטים אופטימיים פחות, בימים בהם הייאוש גבר עליו והערכתו העצמית הייתה נמוכה, כאשר סבל מנדודי שינה ושקע בעצבות.
  
  לפעמים אני חושב שלעולם לא אצליח להגשים את החלום שלי. כתב ביום הולדתו ה-17, הכל נראה לי כל כך רחוק. אני מרגיש חסר תקווה. ההורים שלי לקחו אותי היום למפגש עם הדיקן של אחת האוניברסיטאות שהם מצפים שארשם אליה. מיותר לציין שלא הייתי מעוניין וזה רק הסתיים בריב גדול, עכשיו הם פחות או יותר לא מדברים איתי. אני כל כך אבוד כרגע. חישבתי והכסף שחסכתי עד כה לא מספיק לי בשביל ההתמחות במוזיקה שאני רוצה ללמוד באוניברסיטה. אצטרך למצוא עבודה נוספת. אני בודד. אין לי אף אחד חוץ מהגיטרה והמוזיקה. אני סולד מעצמי ומהחלומות הטיפשיים שלי, למה לא יכולתי להיוולד נורמלי? למה אני ממשיך לאכזב את כולם? אני בסך הכל נער עם חלומות גדולים מדי. פתטי.
  
  אבל בסופו של דבר, לכל מנהרה יש סוף וכל סוף מנהרה מציף אותך באור. הימים עברו אחד אחרי השני, העונות התחלפו. הוא התקבל לסיטי קולג' של ניו יורק, שהיה בעל מחלקה ייעודית למוזיקה, וקיבל מלגה שעודדה אותו לעזוב את הבית ללא חרטות. הוא עבר הרחק מן העיר הקטנה בה גדל אל ניו יורק, העיר בה כל החלומות מתגשמים. טוב, לא ממש.
  
  אז אני פה כתב לאחר כמה שבועות, סטודנט צעיר בעיר הגדולה. ידעתי שזו לא העיר הקסומה שמציגים בסרטים, ידעתי שאני עלול להיות דיי בודד. אבל לא תיארתי לעצמי שזה עד כדי כך גרוע. הערות גזעניות על הרקע שלי - יש כמה סטודנטים שנולדו עם כפית זהב בפה שחושבים שלצחוק על האסייתי הטירון זה משעשע. הם אוהבים להזכיר לי שאני חי בסרט בוליוודי… לא הוליווידי…. זה מפריע לי, אבל אני לומד להתעלם, ווינגס היה מתעלם - אז גם אני. אני כבר לא ילד, ואני מציאותי. כן, יש סיכוי שלא אצליח - אבל אני מאמין, אני מאמין שכן. וגם אם בסוף לא אופיע על הבמות הגדולות בעולם - מספיק לי למלא אפילו אדם אחד באושר, מספיק לי שהמילים שלי יביאו נחמה אפילו לילד אחד.
  
  באחד הימים כתב על הקשר המורכב עם הוריו. אני מתגעגע אליהם. כתב, ניו-יורק כל כך רחוקה, ואנחנו כל כך התרחקנו. הם לא מבינים אותי ואת החלומות שלי, וכמו שהם אמרו - הם לא תומכים בי, בכלל. אבל אני יודע שזה כי הם רצו את טובתי, הם רצו לתת לי מה שלהם לא היה בגילי - יציבות כלכלית. והם ההורים שלי, הם חלק ממני. ובכל זאת… אני חייב להמשיך הלאה, יש לי מסלול ייחודי בשבילי, לא אוכל ללכת בזה של אחרים.
  עוד שנה שעברה, וג'ייקוב נכנס לשנתו הרביעית והאחרונה בקולג'. השלג הראשון ירד לפני כמה ימים, ורחובות ניו יורק החלו מתמלאים לבן. השנה הקודמת חלפה עליו מלאת קשיים אך גם רצופת זכרונות מתוקים. באביב הוא התיידד עם סטודנט בשם קוין, שהיה צעיר ממנו בשנה ובימים למד אמנויות הבמה ובלילות הופיע כדראג קווין בשם איזבלה מוּן. מוצאו האסייתי, שהיה זהה לשל ג'ייקוב, גישר ביניהם והם התחברו בקלות. הם הפכו לחברים קרובים, וג'ייקוב שמח שיוכל לחלוק את בדידותו עם מישהו. אם הוא היה יכול, הוא היה שולח לכל אחד חבר טוב.
  
  ג'ייקוב כבר החל לחפש אחר חברות תקליטים ולקבוע אודישנים, ועד מהרה היומן שלו היה עמוס בפגישות לאודישנים. הוא לא עבר אפילו אחד. "דיי, אמר קוין בניסיון לעודד אותו, "זה לא סוף העולם. תגיש בקשות לעוד אודישנים. להזכיר לך כמה הוצאות לאור דחו את-"
  "כן, כן. שתים עשרה הוצאות לאור דחו את ג'יי קיי רולינג ובסוף היא הפכה לסופרת המרוויחה בעולם. אמרת לי את זה אחרי כל אודישן שלא עברתי, אני זוכר את הפרטים בעל פה." ג'ייקוב מלמל. "אני פשוט...עייף."
  
  "אם אתה עייף, לך לישון." ענה קוין בשעשוע, "ידעת לאיזה עסק אתה נכנס עוד בהתחלה. אין טעם שתתלונן על הדרך הקשה. תרים את הראש ותתקשר לעוד חברות."
  
  עד סוף החודש ג'ייקוב הצליח לקבוע עוד חמישה אודישנים וגם אותם לא עבר. אבל הוא המשיך לנסות. באמצע השליש השני של שנת הלימודים, הוא קיבל הודעה מאחת הסוכנויות שקבע איתן אודישן. "אנו שמחים להודיע-" קרא ג'ייקוב ואז ניתר וצרח. הוא עבר. הוא עבר! כן, זו הייתה אומנם חברה קטנה ולא מוכרת - אבל זו הייתה התחלה, וזה היה שלו! באותו הערב הרגיש שהגשים עוד חלק בחלום.
  
  היה זה תחילתו של הקיץ כשטקס סיום הלימודים של ג'ייקוב התקיים. קוין נכח בטקס, כמצופה מחבר טוב, אבל ג'ייקוב לא ציפה לראות שם את הוריו. לכן הופתע לראותם בין האנשים, עומדים ומביטים בו מרחוק. הם חיכו עד סיום הטקס ואז ניגשו אליו. שתיקה מביכה שררה ביניהם עד שאימו פרשה את ידיה וחיבקה אותו בעוצמה. "היית יכול להיות רופא כל כך מוכשר, ג'ייקוב." היא אמרה ברוך. ג'ייקוב משך בכתפיו.
  "הייתי רופא מאוד אומלל."
  "אתה הבן שלנו, בסופו של דבר, ואנחנו רק רוצים שתהיה מאושר." אמר אביו.
  חיוך קטן הופיע על פניו של ג'ייקוב. "לאושר יש הרבה פנים." אמר, "תודה… אתם לא מבינים כמה זה חשוב לי לשמוע את זה מכם. עליכם חשבתי הכי הרבה בלימודים שלי. אני מקווה שאוכל לגרום לכם להיות גאים בי."
  
  כך ג'ייקוב סיים שנים של לימודים מלאי עשייה והבנה של תובנות על החיים, נכון לשלב הבא שהחיים יזמנו לו. נפתחה לו דלת אל עולם חדש, ובניגוד למוזיקאים רבים, ג'ייקוב ידע שראשו לא עומד להסתחרר מההצלחה כיוון שמטרותיו ברורות ובהירות לו, והדרך שהספיק לעבור נחקקה במוחו ושימשה לו תזכורת מאיפה בה ומי האנשים שהיו לצידו לאורכה.
  ***
  ג'ייקוב היה בן עשרים ושלוש כאשר שיחרר את אלבום הבכורה שלו. את האלבום, שכתב והפיק בעצמו, נתן את השם "crown" - כתר. שיר הנושא של האלבום, "burning flowers" - פרחים בוערים, הפך בן לילה ללהיט, והפך גם את האומן ל'בעל פוטנציאל עצום', לפי הכותרות בעיתונים. למחרת בבוקר, בראיון טלוויזיוני שנקבע לו ברגע האחרון, ענה לשאלה למה הוא לא משתמש בשם במה מיוחד בתשובה פשוטה. "המוזיקה היא חלק בלתי נפרד מחיי, היא תמיד הייתה. אני שם הבמה של עצמי."
  
  באותו הלילה כתב ג'ייקוב את הפוסט האחרון בבלוג הוותיק שלו -
  כל מה שרציתי אי פעם היה לשיר. ניסו לעצור אותי, שוב ושוב, אבל המשכתי הלאה.
  
  קול קטן שהפך לחלום, ניצנים שהפכו לכתר.
  חלום שהפך לסבל, כתר שהפך לקרניים.
  סבל שהפך לחלום, קרניים שהפכו לכתר.
  חלום שהחל להתגשם, כתר שהחל להצמיח כנפיים.
  כנפיים שחיכו לרגע בו יוכלו לעוף.
  
  הקרניים שלי הפכו לכתר. ואני? אני סוף סוף פרשתי כנפיים - פרשתי כנפיים ועפתי.